יש מאכלים שהם הרבה יותר מקינוח.
הם זיכרון. הם חורף. הם רגע משפחתי קטן שעוצר את היום.

אבא שלי גדל על סוטלאץ׳ – אורז בחלב – אבל לא הגרסה הפשוטה שכולנו מכירים, אלא כזו שמבושלת לאט, סמיכה, מתוקה ומנחמת, משהו בין סוטלאץ׳ של בית לבין ארוז קון לצ׳ה לטיני. זה היה מאכל של ערב, של שקט, של סיר על הכיריים שמתבשל בזמן שהבית נרגע.

והיום, כשאני מכינה את זה במטבח שלנו, אני מבינה
למה זה נשאר איתי.
זה לא רק אורז וחלב.
זה אוכל שמספר סיפור.
אוכל שמרגיש בית.
אוכל שממלא לא רק את הבטן
אלא גם את הלב.